סיפורים וטרינריים - על הקשיים בלימודי מדעי החיים 

רבות דובר על רצונה של האימא היהודייה שבנה או בתה ירכשו השכלה ויהיו מהנדסים, רואי חשבון עורכי דין ורופאים.

להגיד "...בני הדוקטור..." על חיימק'ה שלי, היה והינו אחד המאוויים המוחצנים ביותר של הורים במהלך הדורות.

אולם אף אחד לא מכין אותך באמת לקשיים שבדרך.

כולם רוצים להגיע לתעודה הנכספת, ולהתחיל לעבוד ולהתפרנס בכבוד במקצוע אותו רכשו, אך ראוי להם לשים לב למאמץ העצום הנדרש ממי שלומד מקצועות חופשיים, בייחוד מקצועות הרפואה , בהם רפואה וטרינרית, הכולל קושי פיזי ומנטאלי.

הדרישות המחמירות של לימודי המקצוע באים לידי ביטוי במגוון תחומים.

זה מתחיל כבר בשלב הלימודים בביה"ס התיכון, בהם התלמיד נדרש להשיג ממוצע ציוני בגרות גבוה במיוחד בתחומי מדעי החיים עם ה"שילוש הקדוש" בראשם של ביולוגיה - פיסיקה - כימיה, בליווי צמוד של מתמטיקה ואנגלית כמובן.

לאחר מכן מגיע השלב של הקבלה ללימודי מדעי החיים באקדמיה, בתואר הראשון, הכולל דרישה לציון פסיכומטרי גבוה.

כעת נדרש התלמיד להשקיע 3 שנים מחייו בלימודים אינטנסיביים, שמרביתם מדעי יסוד עם שמות מפחידים עתירי קונוטאציות כגון "כימיה כללית", "כימיה פיזיקאלית", "כימיה אורגנית", "ביוכימיה", "מיקרוביולוגיה", "ביולוגיה של התא", "מבואות בבוטניקה", "מבוא לפיזיקה", ,פיזיקה למתקדמים"... והכול נעשה בלחץ של זמן, בתחרות סמויה וגם גלויה בין התלמידים , כאשר כל מרצה משוכנע שהוא לבד קיים בעולמו של הסטודנט ומעמיס עבודות ומבחנים כראות עיניו כאילו אין מחר.

קראתי פעם מאמר שעיקרו היה כי מכל 100 אנשים בעולם שהחליטו ללמוד וטרינריה, 5 מסיימים את המסלול.

איני יודע אם מסקנה זו היא מדויקת, ומעולם גם לא ערכתי מחקר מדויק ומקיף בנושא, אולם תחושת הבטן שלי, מניסיוני האישי, שמספרים אלו קרובים לאמת.

הקושי הוא יותר מנטאלי מאשר פיזי.

זכור לי מקרה מיוחד, בעת שלמדתי ביוכימיה בראשית שנה ב' בתואר הראשון. המרצים הרצו בקצב מהיר ביותר, מול כיתה של כ-200 איש, מה שהקשה על שאלת שאלות ובירור נושאים קשים.

אחד המרצים הפסיק פעם את רצף השיעור, ושאל את הכיתה האם מישהו מתכנן קריירה של ביוכימאי.

אחד מעמיתיי הסטודנטים הרים את ידו ואמר שהוא נצר למשפחה של ביוכימאים, וכי אביו ואמו הנם פרופסורים לביוכימיה ממכון ויצמן, וכי חלום חייו הינו לראות במו עיניו גדיל של DNA והוא משתוקק לחזות "בשידור חי" בהיווצרותו של חלבון!

אנחנו הבטנו בו בהשתאות, בכלל לא ידענו אז מה זה חלבון, לכל היותר זכרנו שזה חומר שנמצא בביצה קשה...

בהפסקה פניתי לאותו בחור, וביקשתי ממנו לתת לי שיעורים פרטיים בביוכימיה, כיוון שהרגשתי שאינני מוצא את ידי ורגלי בחומר הנלמד.

הוא התגלה כאדם חביב ביותר, ענק מזוקן ומעשן מקטרת ריחנית, הוא הזמין אותי לחדרו במעונות הסטודנטים בת"א, ובימים הבאים עד למבחן למדנו ביחד כשעתיים שלוש מדי יום.

ביום המבחן הייתי לחוץ ביותר, כדרכי בקודש בכל בחינה מאז ומתמיד...

אולם מבחן זה הלחיץ במיוחד כיוון שביוכימיה הנו מקצוע מגביל, כלומר מי שלא עובר, לא יכול להמשיך את הלימודים הלאה במקצועות כגון אנדוקרינולוגיה ואמבריולוגיה.

אותו בחור שלימד אותי הגיע זחוח למדי, ומשוכנע שיעבור בקלי קלות.

בתום המבחן היה ברור לי שנכשלתי, ואילו הוא היה משוכנע שעבר בהצטיינות.

כעבור שבוע, עת פורסמו הציונים על לוח המודעות בפקולטה, הסתבר כי מעל 60 % מהכיתה נכשלו, ביניהם גם אני וגם אותו תלמיד.

מאותו יום הוא נעלם, ולא הופיע יותר לשיעורים, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. השמועה אמרה כי שלח יד בנפשו, ונמצא ללא רוח חיים בחדרו שבמעונות.

אני מיהרתי לשם ומצאתי את החדר ריק ומסודר כאילו אף אחד לא התגורר שם מעולם.

ככל שחקרתי ודרשתי, אף אחד לא יכול היה להסביר לי מה באמת אירע.

עד עצם היום הזה אני לא יודע בוודאות האם אותו בחור אכן התאבד, או שפשוט החליט להיעלם, ללא הסבר, עקב אכזבתו הרבה מהעובדה שנכשל במבחן הראשון בביוכימיה, משאת נפשו.

אירוע זה זעזע אותי עמוקות, מעבר לשוק המובן על היעלמו של חבר, הייתי בטוח שאם הוא, אלוף הביוכימיה, בן לשושלת מפוארת של ביוכימאים, נכשל, אזי אני לא כל שכן, עתיד להיכשל שוב.

זו הייתה הפעם הראשונה שנכשלתי במבחן כלשהו באוניברסיטה , ואני כבר ראיתי בעיני רוחי כיצד כל חיי משתנים.

ניגשתי למועד ב', ולמרבה הזוועה, נכשלתי גם בו...

הפעם באמת הייתי לחוץ עד קצה גבול היכולת.

לפי חוקי האוניברסיטה, מי שנכשל בשני מועדים רצופים חייב לחזור על הקורס כולו.

אני ידעתי שאין שום סיכוי שבעולם שאשב ללמוד ביוכימיה מחדש, שנה נוספת, וכבר הכנתי את עצמי נפשית לכך שייתכן ואאלץ לנטוש את הלימודים.

למזלי נודע לי כי הפקולטה מתכננת מועד ג' בביוכימיה עבור הסטודנטים שהיו במילואים בעת שני המועדים הראשונים.

ביקשתי פגישה אישית עם דיקן הפקולטה, והתחננתי לפניו שירשה לי , לפנים משורת הדין להבחן בפעם השלישית.

הוא בחן את גיליון הציונים שלי במקצועות האחרים, וראה כי ציוני שם סבירים וכי לא נכשלתי בשום מקצוע אחר, ולפיכך אפשר לי לגשת למועד ג'.

את השבועיים הבאים הקדשתי ללימודים אינטנסיביים.

צילמתי את כל המחברות של התלמידות ה"חרשניות" ביותר בכיתה, קיבצתי עוד כמה תלמידים, ולמדנו יחד בביתי מדי יום עד השעות הקטנות של הלילה.

כל אחד מאתנו סיכם חלק מן החומר תוך נבירה עיקשת בספריית ביה"ס לרפואה, ולאחר מכן לימדנו אחד את השני.

הפעם הבנתי שזה "הכול או לא כלום" , אם אני לא עובר את המבחן הזה, אני יכול לשכוח מחלום הרפואה הוטרינרית, ולתמיד.

המאמצים האדירים אכן נשאו פרי, הצלחתי לעבור את המבחן בציון נאה של 85 , ולשמחתי גם כל חבורת התלמידים שלמדה איתי יחד עברה את המבחן בהצלחה.

למזלי זו הייתה חוויה חד פעמית, מאז לא נכשלתי יותר בשום מקצוע.

סמן כרשומה מומלצת